סיפור המייסדת

בכל פעם שרות בר-און ניצבת בפתח הדלת לפני ביקור בבית משפחה, היא נעצרת. היא יודעת שמעבר לדלת, משפחה שזה עתה ניחת עליה אסון. זהו המקום בו נגמרות המילים. יראה נופלת עליה בכל פעם מחדש. יראה ולא פחד. "לפני שאני נכנסת, תחושת היראה מחייבת אותי להשיל מעליי כל סוג של ציפייה או יומרה. אני מפנה מרחב למה שאני עומדת לפגוש מעבר לדלת – שכול שאין כמותו, כאב לאין שיעור. היראה אינה מרפה את ידיי או מחלישה אותי".

"האמונה שהחיים ממשיכים, גם אם אחרת, לאחר הטרגדיות הקשות ביותר, רק התחזקה עם השנים. האמונה ברוח האדם. האמונה בחשיבות הקשר האנושי. אנחנו מביאים אתנו את המסר – אתם לא לבד! אני נוכחת שוב ושוב כיצד נוכחותנו בשטח  יוצרת קשר אמיץ, שמהווה מקור לנחמה ולתקווה".

"לפני שנים רבות, שמעתי על עולה חדשה צעירה ובודדה שנפצעה בפיגוע טרור. נסעתי לבית החולים, ואיתרתי את החדר בו שכבה. ראיתי קהל גדול של צעירים נוהר מתוך החדר, כשהם מחייכים, בוכים, מתחבקים. חזרתי לעמדת האחיות כדי לוודא שאכן הגעתי לחדר הנכון. האחות אישרה שאכן כך. שוב ניגשתי אל אותו החדר שהיה מלא מבקרים, הצצתי פנימה, וראיתי בחורה צעירה מוקפת בבני משפחתה ובחבריה מהצבא. מבולבלת, ביקשתי מהאחות ללוות אותי אל חדרה של העולה החדשה. האחות הובילה אותי חזרה אל אותו חדר הומה האדם, נדחפה בין האנשים אל צדו השני, הסיטה וילון, ומאחוריו נגלתה לעיניי מיטה ובה עולה חדשה בת 20, פצועה, בודדה ומבוהלת".

"הצעירה עלתה זמן קצר לפני כן מרוסיה, ללא כל משפחה בארץ. היא ידעה מעט מאוד עברית. היה זה לפני העידן הסלולרי. שאלתי אותה למי אני יכולה להתקשר עבורה. היא השיבה שאין לה למי להתקשר…"

הפער בין שתי המיטות, בין שני העולמות באותו חדר של בית החולים, שיקף בצורה חדה ונוקבת את תמונת המצב העגומה של חווית העולה החדש בעת טרגדיה. זהו הצורך שעמותת סל"ע באה לתת לו מענה.

"דמיינו את עצמכם במצבו של עולה חדש, בארץ חדשה, הניצב בפני אסון", רות מהרהרת. "אינך יודע את השפה ואולי אין לך קרובי משפחה או חברים שניתן לפנות אליהם. אתה מבועת ופגיע. ללא כל עוגן להיאחז בו.

באותו עת לערך, רות שמעה על משפחה ברוכת ילדים של עולים מאתיופיה. שני הילדים הצעירים במשפחה – פעוט ותינוק. שני ההורים הלכו לעולמם במפתיע. הילדים – עתה יתומים – נותרו לבדם בארץ החדשה.

"הגעתי לדירתם כשבכוונתי להעריך את הנסיבות והצרכים ולתאם סיוע והקצאת משאבים למשפחה, אך המצב היה כל כך שברירי ונואש, שקשה לתאר במילים.

לא היה למי להעביר את התינוק. אי אפשר היה לעזוב. היינו מוכרחים להישאר יחד עם הילדים עד שתהיה התארגנות מתאימה".

לא פעם, אנו בסלע, מזהים את הצרכים הנדרשים עוד לפני שהפונה עצמו יכול לנסח את צרכיו, או להרשות לעצמו להאמין שהוא אמנם יכול לקבל מענה: מייבש כביסה בחורף הלח עבור אלמנה עם תינוק בן יומו, טיפולי שיניים לצעירה ששיניה מעוותות ושאינה יכולה לחייך, לדבר או לאכול, מבלי להסתיר את פיה; ארון בגדים חדש, שיאפשר לילד יתום לחוות מקום משלו, משהו ששייך לו, גם אם הוא מתגורר בפנימייה, מכשיר שמיעה מותאם במיוחד לתלמיד שנחשב בעבר לקוי-למידה ולא זכה באבחון מתאים בשל מחסומי השפה והתרבות, או כסף למימון מצבה לקברו של ילד, שאמו זקוקה ל"סגירת מעגל".